עופר בור

לֹא תָּמִיד אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַתַּאֲרִיךְ

אָז אֲנִי מַבִּיט בַּלּוּחַ –

חֲמִישִׁי בְּדֵצֶמְבֶּר אַלְפַּיִם וְתֵשַׁע

כְּשֶׁהָיִיתִי בֵּן שְׁלֹשִׁים

דִּמְיַנְתִּי אֶת מִישׁוֹרֵי הַשָּׁנִים הָאֵלּוּ

שֶׁאַחֲרַי שְׁנַת אַלְפַּיִם

נִּפְרָשִׂים עַד לָאֹפֶק

הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁגַּם לַמִּישׁוֹר הַגָּדוֹל יֵשׁ  סוֹף 

בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנִי לֹא מַבִּיט אֲחוֹרָה

אֶל הַדֶּרֶךְ שֶׁעָבַרְתִּי

קְצָת פּוֹחֵד לְהַכִּיר בְּאָרְכָּהּ וּבְשֶׁאֶרִיתָהּ הַמִּתְקַצֶּרֶת

אֲנִי עוֹד מְצַפֶּה 

לְקִיּוּמָהּ שֶׁל הַהַבְטָחָה הַגְּדוֹלָה  הַמַּמְתִּינָה בַּהֶמְשֵׁךְ.

הַקַּרְקַע עוֹד מְכֻסָּה עֶשֶׂב רַךְ,

וְאַחֲרֵי הַחֹרֶף הַזֶּה יָבוֹאוּ עוֹד לְפָחוֹת אָבִיב אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם.

זֶה צָרִיךְ לְהַסְפִּיק.