הרעיון נהגה בדצמבר 2009 בסדנת השירה של רחל חלפי שהתקיימה בבית אריאלה.

הכוונה היא לאסוף כל שנה את הדיוקן שירצו הכותבים להשאיר אחריהם בנצח האינטרנטי

קבוצת המייסדים לפי סדר האלף-בית

●אביה עוזני●אווה מורסיאנו●דב ביתן●ורדה פלץ●חווי קאסוטו●יונה מוסט ●טל שגיב●

נורית פרי●עופר בור●עפרה קליגר●רותי ארגוב●שושנה כהן

תריסר במספר. מקרה בלבד או שמא..

כנגד

שנים עשר השבטים ?

החודשים? המזלות? הדיברות?


© כל הזכויות שמורות לכותבים

נועה אינגבר - 2010




כָּכָה אֲנִי:
קוֹפֶצֶת מֵהַמִּרְפֶּסֶת כְּמוֹ ווּנְדִי
לְחַפֵּשׂ אֶת מַה שֶׁאַבָּא אִבֵּד כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת 17.
בַּשִּׂמְלָה הַוְרֻדָּה מִתְבַּלְבֶּלֶת-זֶה יֵצֶר אוֹ רֶגֶשׁ?
וְזוֹרֶקֶת מֵהַחַלּוֹן נַעֲלֵי בַּלֶּט וְרֻדּוֹת
וְאֶת אַבָּא.

כָּכָה אֲנִי.
בַּשִּׂמְלָה הַוְרֻדָּה.
רוֹצָה לִטְרֹף אֶת כָּל הָעוֹלָם.
וּמְסֻגֶּלֶת.

8 תגובות:

  1. שיר מרשים...

    השבמחק
  2. נפלאה!! הזיקה וההקבלה בין המוות ובין התשוקה (לטרוף את העולם) מיצגות את החופש האמיתי שביצירה, כמו שרק את יודעת לבטא..
    תודה.

    השבמחק
  3. גיל 17 החמקמק, ונעלי הבלט המסתוריות...
    יפה ומורכב. לקפוץ מהחלון כמו וונדי עם פיטר פן אל ארץ הילדות, ובו זמנית להשליך את "מה שאבא אבד" ואת נעלי הבלט הוורודות. להשליך ובו בזמן להשאר בשמלה הוורודה. או אולי השמלה הוורודה היא מה שנשאר אחרי שהנעליים הושלכו. הרבה אפשרויות. המון כפילויות שהשיר הזה אומר במעין קריאת עצמאות-מודעות ילדית, ישירה ופשוטה אחת.

    א.

    השבמחק
  4. כואב עד מאוד.
    הכאב הזה מלווה בצחוק מתגלגל ובהיתוליות נעורים
    מגיע הישר לליבת הרגש והתודעה, לאם-כל-תסביך פרוידיאני, בדיוק למקום שאליו כיוונת.

    הכתיבה נהדרת בצורתה הישירה ובתכנה המתעתע.

    השבמחק
  5. תחושה של ילדות שלא תגמר לעולם, ילדות מתמשכת, הקליפה החיצונית תשתנה, תתבגר, העור יוכתם, השנים יטביעו בו את חותמם, אך בלב תמיד ישארו לו רק נרצה, השמלה הורודה ונעלי הבלט....

    השבמחק
  6. תודה לכל המגיבים, אם תרצו לקרוא שירים נוספים משיריי, זוהי כתובת הבלוג שלי:
    http://noaingber.blogspot.com/

    השבמחק