כָּכָה אֲנִי:
קוֹפֶצֶת מֵהַמִּרְפֶּסֶת כְּמוֹ ווּנְדִי
לְחַפֵּשׂ אֶת מַה שֶׁאַבָּא אִבֵּד כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת 17.
בַּשִּׂמְלָה הַוְרֻדָּה מִתְבַּלְבֶּלֶת-זֶה יֵצֶר אוֹ רֶגֶשׁ?
וְזוֹרֶקֶת מֵהַחַלּוֹן נַעֲלֵי בַּלֶּט וְרֻדּוֹת
וְאֶת אַבָּא.
כָּכָה אֲנִי.
בַּשִּׂמְלָה הַוְרֻדָּה.
רוֹצָה לִטְרֹף אֶת כָּל הָעוֹלָם.
וּמְסֻגֶּלֶת.
שיר מרשים...
השבמחקנפלאה!! הזיקה וההקבלה בין המוות ובין התשוקה (לטרוף את העולם) מיצגות את החופש האמיתי שביצירה, כמו שרק את יודעת לבטא..
השבמחקתודה.
שיר מקסים !!!
השבמחקגיל 17 החמקמק, ונעלי הבלט המסתוריות...
השבמחקיפה ומורכב. לקפוץ מהחלון כמו וונדי עם פיטר פן אל ארץ הילדות, ובו זמנית להשליך את "מה שאבא אבד" ואת נעלי הבלט הוורודות. להשליך ובו בזמן להשאר בשמלה הוורודה. או אולי השמלה הוורודה היא מה שנשאר אחרי שהנעליים הושלכו. הרבה אפשרויות. המון כפילויות שהשיר הזה אומר במעין קריאת עצמאות-מודעות ילדית, ישירה ופשוטה אחת.
א.
כואב עד מאוד.
השבמחקהכאב הזה מלווה בצחוק מתגלגל ובהיתוליות נעורים
מגיע הישר לליבת הרגש והתודעה, לאם-כל-תסביך פרוידיאני, בדיוק למקום שאליו כיוונת.
הכתיבה נהדרת בצורתה הישירה ובתכנה המתעתע.
תחושה של ילדות שלא תגמר לעולם, ילדות מתמשכת, הקליפה החיצונית תשתנה, תתבגר, העור יוכתם, השנים יטביעו בו את חותמם, אך בלב תמיד ישארו לו רק נרצה, השמלה הורודה ונעלי הבלט....
השבמחקתודה לכל המגיבים, אם תרצו לקרוא שירים נוספים משיריי, זוהי כתובת הבלוג שלי:
השבמחקhttp://noaingber.blogspot.com/
מצויין!
השבמחק